על הוראה וחווית חיים נוגעת. על שאלות ועל עוני, ועל היכולת להתחיל מחדש. למה לנוע? מה דוחף את האנשים לצאת, ליצור ליזום או ללמוד משהו חדש? אכילת מצה כמובן! המצה נקראת בתורה 'לחם עוני' שהכנתו ואכילתו נובעות מ'חפזון' היציאה ממצרים [1], אך עיון בפסוקים בספר שמות מגלה שהציווי על הכנת המצות קדם ליציאה בפועל שהיתה […]
כמה בדידות יש בתפקיד המורה. זו אמירה שחוזרת על עצמה הרבה במפגשי קהילות המורים. לרוב, מורה פועלת בכיתה לבד, ולא תמיד יש לה עמיתות להתייעץ איתן. היא בונה את השיעורים לבד, מתמודדת לבד עם תלמידות, תלמידים והוריהם, וגם עם המערכת. ברור לכולנו שהצורך בשייכות הוא בסיסי. בפירמידת הצרכים שלו הציב מאסלו את הצורך בשייכות מייד
מהן התכונות אשר עוזרות לנו להתפתח? ללמוד? מה גורם לאדם מסוים לקום בבוקר בהיר ולעשות מעשה? איך נוכל להניע אדם לפעולה? הדלק המניע את היוזמה לקבל החלטות ולפעול מקורו בכמה מנגנונים, ובהם מוטיבציה, צורך ורצון. מונח נוסף המתאר את היוזמה הזאת הוא "פַּעֲלָנוּת" (Agency, מתורגם לעיתים לעברית גם – שלא בצדק – כ"סוכנות"). תכונה זו
כולנו מכירים את ההתחלה. חברות וחברי הקהילה רק מכירים אלה את אלה, כולם מתנהגים בצורה מכובדת ומכבדת. זהו שלב שנאמרות בו המון אמירות, אך רובן "מעל פני השטח". ככל שתחושת הביטחון מתחזקת, כך החברות מרגישות נוח יותר להביא את עצמן. לעיתים זה נראה כמו ביקורת עלינו המנחות, על התוכן או על האופן. לעיתים זה בא
קבוצה של אנשים המתאספים יחד יוצרים רקמה אנושית שאנחנו מתייחסים אליה כאל "ישות קבוצתית". עוד לפני הפיכתה לקהילה, הישות הקבוצתית מתפתחת בשלבים, בדומה לאישיותו של אדם. המעבר משלב לשלב אינו קשור במשך הפעילות של הקבוצה, אלא באמון שנוצר בין חבריה, בתהליכים הקבוצתיים ובהנחיית המנחה. התפתחות הקבוצה יכולה להיתקע בשלב מסוים, ולמנחה יש חלק חשוב בניווט
קנבס מנהיגות הוא כלי עזר עבור הצוות המוביל של תוכנית הקהילה. הכלי פותח על ידי מנחי ומשתתפות קהילת מנהיגות תשפ"ב. הקנבס מאפשר לאפיין, למפות ולשקף את צורכיהם של חברי הקהילה, את מטרות הקהילה ויעדיה, את בעלי העניין, השותפים וקהלי היעד, ואת המשאבים שנדרשים כדי להתפתח יחד לכיוונים הרצויים לאורך השנים. ניתן להתייחס לכל סעיף בקנבס
בספרה האומץ להנהיג מתארת המחברת, ברנה בראון (Brené Brown), שבע התנהגויות המרכיבות את "האנטומיה של האמון". רכיבים אלו הם מרכזיים הן ביחסי האמון שלנו עם אחרים הן ביכולתנו לתת אמון בעצמנו. בראון מצטטת את הגדרת האמון של פלטמן (Charles Feltman), ולפיה אמון הוא "בחירה להסתכן בכך שמשהו שאתה מעריך יהיה פגיע למעשיו של אדם אחר". פלטמן
כל הזכויות שמורות למכון מופ"ת 2024 ©