המודלים ללמידה שמציעות קהילות מקצועיות לומדות וקהילות אנשי מקצוע הם דומים, אך יש ביניהם גם הבדלים. המאמר המוצג מבקש לעשות סדר במונחים השונים.

Professional Learning Communities and Communities of Practice: A Comparison of Models, Literature Review
Blankenship, S. S., & Ruona, W. E. (2007). Professional Learning Communities and Communities of Practice: A Comparison of Models, Literature Review. Online submission.

המאמר מבקש לדון בדמיון ובהבדלים בין קמ"ל – קהילה מקצועית לומדת (Professional learning community – PLC) לבין קא"מ – קהילת אנשי מקצוע (Community of Practice – CoP). זאת משום שלטענת הכותבות הבלבול במונחים מקשה על אנשי חינוך ליישם את הפתרון המתאים לקהילת המורים ולבית הספר שלהם.

המאמר נעזר בהגדרה של דופור ואיקר (Dufour and Eaker, 1998) לקהילה מקצועית לומדת: "סביבה הנוצרת בידי אנשי חינוך כדי לעודד שיתוף פעולה, להציע תמיכה רגשית וצמיחה אישית ומקצועית. העבודה בקהילה מבקשת להשיג יחד מטרות שאנשי החינוך אינם יכולים להשיג לבד". לקמ"ל, לדבריהם, יש שישה מאפיינים עיקריים:

1. מטרה, חזון וערכים משותפים.
2. קיומו של תהליך חקר משותף.
3. שיתוף פעולה בקבוצות.
4. הכוונה לפעולה ולהתנסות בתחומים חדשים.
5. שאיפה לשיפור מתמשך.
6. מוכוונות לתוצאות.

אף כי מודל זה מכוון בעיקר לקהילות מורים בית-ספריות, הוא אינו ייחודי להן. המאמר מדגיש כי הצלחת הקהילה תלויה במידה רבה במחויבות של מנהל/ת בית הספר, ההורים והקהילה שבית הספר נמצא בה.

הורד (Hord, 2004) מציעה הגדרה אחרת לקמ"ל, ומסמנת חמישה מאפיינים עיקריים שלה:

1. מנהיגות תומכת ומשותפת.
2. ערכים וחזון משותפים.
3. למידה משותפת ויישום משותף של התוצרים.
4. תנאים המאפשרים למידה.
5. פרקטיקה משותפת.

קהילת אנשי מקצוע (קא"מ – COP), לעומת זאת, מוגדרת על ידי ונגר, מקדרמוט וסניידר (Wenger, McDermott & Snyder, 2002) כך: "קבוצת אנשים החולקים דאגה משותפת, בעיות דומות או תשוקה לנושא כלשהו, ומעמיקים את הידע שלהם בנושא זה בדרך של תקשורת תכופה ושיתוף פעולה". הגדרה אחרת קובעת כי קא"מ מתאפיינת ב"תחום, קהילה ופרקטיקה" משותפים (Wenger et. Al., 2002).

הגדרות אלו מוסדרות פחות מההגדרות המוצגות לקמ"ל, והן מבקשות להגדיר את פעילותה של קבוצת אנשים החוקרת את תחום עבודתה, לאו דווקא בחינוך, כדי להשתפר בו ולקדם אותו. כך למשל, סיינט אונג וואלאס (Saint-Onge and Wallace, 2003) מגדירים קהילת אנשי מקצוע כ"מכשיר להגברת ההון האינטלקטואלי ולשיפור היכולת האישית [של העובדים], הפרקטיקות והתפקוד הארגוני" (עמ' 50). הם מחלקים קא"מ לשלושה סוגים: בלתי פורמלי, נתמך ומובנה, ומוסיפים כי המשותף לשלושת הסוגים הוא העיסוק באנשים, בפרקטיקות וביכולות.

הטבלה המצורפת דנה בדמיון ובשוני בין מאפייני המודלים.